החלטה בתיק ת"א 11659-09

1. ביום 19.11.09 הוגשה על ידי התובעים תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו להם, על פי הנטען, עקב ירי שבוצע על ידי כוח צה"ל ביום 21.1.04 (להלן: " האירוע"). תביעה קודמת בגין אותו אירוע הוגשה בבית משפט זה ביום 1.8.05 (ת"א 7686/05) ונמחקה מחוסר מעש בהחלטה שניתנה ביום 25.5.09.

2. הנתבעים הגישו בקשה להורות על דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות, היא הבקשה שבנדון.

3. לטענת הנתבעים, בהתאם לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952 (להלן: " חוק הנזיקים האזרחיים"), אין לדון בתביעה מסוג התביעה שבנדון אם חלפו שנתיים מיום האירוע הנטען בכתב התביעה. תביעה זו הוגשה כשש שנים מיום קרות האירוע הנטען, ולפיכך, כך נטען, עילתה התיישנה ודינה להידחות. הנתבעים טענו עוד, כי אף אם במניין הזמן לא תחושב התקופה בה התנהלה התביעה הראשונה, עדיין התיישנה התביעה, שכן הזמן ממועד האירוע הנטען ועד להגשת התביעה הראשונה בצירוף הזמן ממועד מחיקת התביעה הראשונה ועד להגשת התביעה שבנדון, עולה על שנתיים ימים.

4. התובעים טענו בתגובתם לחוסר תום לב מצד הנתבעים, על שמחד חוסמים את כניסתם של התובעים, כמו יתר תושבי רצועת עזה, מלהיכנס לתחומי מדינת ישראל לצורך ניהול ראוי של ההליך, ומאידך, טוענים לחוסר מעש והתיישנות. עוד נטען, כי אין בכוחו של חוק ספציפי לשנות מהוראות הדין הכללי ולפיכך חלות בענייננו הוראותיו הכלליות של חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: " חוק ההתיישנות"), בהם הסייג שבסעיף 14 (שהות מחוץ לישראל), לחילופין, הסייג שבסעיף 15 לחוק ההתיישנות (תובענה שנדחתה) ולחילופי חילופין חל סעיף 16 לחוק (תקופת ההתיישנות לאחר עיכוב), ובהתאם לאלה, כך נטען, טרם חלפה תקופת ההתיישנות. התובעים טענו, כי הרציונל העומד בבסיס קביעת תקופת התיישנות בת שנתיים בלבד, שעיקרו הקושי הראייתי המאפיין בירורן של תביעות מסוג זה, אינו מתקיים בנסיבות בהן מוגשת תביעה שניה לאחר שתביעה קודמת נמחקה מסיבה זו או אחרת.

5. סעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים קובע תקופת התיישנות מקוצרת בת שנתיים בתביעות בשל פעולות כוחות הביטחון באזור:

"לא ידון בית המשפט בתובענה שהוגשה לאחר שחלפו שנתיים מיום המעשה נושא התובענה, ואולם רשאי בית המשפט, אם שוכנע כי לא היתה בידי התובע אפשרות סבירה להגיש את תביעתו בתוך התקופה האמורה, להאריך את התקופה בתקופה נוספת שלא תעלה על שנה אחת; היה התובע קטין ביום המעשה, תקופת ההארכה כאמור לא תעלה על שלוש שנים".

עיון בהצעת החוק מעלה כי הצורך בקביעת תקופת התיישנות קצרה יותר נעוץ, בין היתר, בקשיים בתחום סדרי הדין ודיני הראיות:

"בחלק מן התובענות, אין למדינה אף "קצה חוט" כדי לבדוק את הטענות בדבר מעורבות כוחות הבטחון באירוע הנטען, הן מבחינת האחריות לאירוע והן מבחינת גובה הנזק. בתקופת האינתיפאדה התקשתה המדינה להגיע לסביבת מגוריו של התובע, תושב האזורים, במטרה לברר את נסיבות הפגיעה הנטענת והיקף הנזקים. ...

קושי נוסף באותו הקשר הוא שהטיפולים הרפואיים של הנפגעים נעשו במתקנים רפואיים שאינם בישראל, ואשר גם אליהם אין כיום גישה למדינה. ...

קיים גם קושי באיתור עדים מטעם המדינה מקרב כוחות הבטחון והבאתם לבית המשפט. הקושי באיתור נובע מכך שתדירות תחלופת הכוחות בשטח היתה גבוהה מאוד, וקיים קושי רב לאתר בדיעבד, לעתים שנים רבות לאחר האירוע, את החיילים שהשתתפו בפעילות נקודתית. גם אם אותרו החיילים, אזי במועד שבו נדרשת עדותם הם כבר, בדרך כלל, לא חיילים, חלקם שוהים בחו"ל, וקיים קושי להביאם למסירת עדות. אף אם אותרו, ואף אם התיצבו למסור עדות, מתברר לעתים מזומנות כי עקב השתתפותם באירועים דומים רבים בפרק זמן קצר, הם אינם יכולים לזכור כדבעי אירוע פלוני. קושי זה מחריף נוכח השיהוי הניכר בהגשת חלק גדול מהתביעות.

צירוף כל אלה תוצאתו חוסר יכולת מעשית להתגונן מפני התביעות, ועידוד תופעה של תביעות כזב ונסיונות הונאה מצד התובעים, כאשר אין בידי המדינה כלים אפקטיביים להבחין בין תביעות מסוג כאמור לבין תביעות המבוססות על עובדות שאכן התרחשו בפועל".

(הצעת חוק 2645, 23.7.97, 497, בעמ' 499).

6. בענייננו, הוגשה התביעה לראשונה ביום 1.8.05 (להלן: " התביעה הראשונה"). ביום 25.5.09 ניתנה החלטה בבית משפט זה, מפי כב' השופט א' דראל, המורה על מחיקת התביעה הראשונה בשל חוסר מעש מתמשך מצד התובעים. התביעה שבנדון הוגשה ביום 19.11.09, כחצי שנה לאחר מחיקת התביעה הראשונה וכ-6 שנים לאחר האירוע נושא התביעה.

7. כאמור, התובעים טענו, כי תקופת ההתיישנות טרם חלפה שכן חוק הנזיקים האזרחיים, הקובע תקופת התיישנות קצרה מזו הקבועה בחוק ההתיישנות, לא בא לגרוע מתחולתן של ההוראות הכלליות בחוק ההתיישנות לעניין חישוב תקופת ההתיישנות, כגון שהות מחוץ לישראל בנסיבות בהן לא מתאפשר קיום בירור משפטי, הזמן בו נדונה תובענה שנמחקה וכו'.

8. שאלת היחס בין דיני ההתיישנות הכלליים הקבועים בחוק ההתיישנות לבין הוראת סעיף 5א לחוק הנזיקים האזרחיים נדונה בפסקי דין רבים בבתי משפט השלום והמחוזיים (לעניין זה ר' ת.א 3380/07 (שלום י-ם) מדינת ישראל - משרד הבטחון נ' חליל (פורסם במאגרים); בש"א 1575/05 (מח'-נצ') רשיד נ' מדינת ישראל - משרד הבטחון (פורסם במאגרים); ופסקי דין רבים נוספים אליהם הפנה ב"כ הנתבעים בבקשתו).

בסוגיה זו שותפה אני לדעה, אשר פורטה ונומקה בפסקי הדין הנ"ל, לפיה מטרתו של המחוקק בחוק הנזיקים האזרחיים היתה לקבוע הסדר ייחודי בתביעות בשל פעולות כוחות הבטחון באזור, המאפשר הארכת תקופת ההתיישנות רק בהתאם להוראותיו של אותו חוק. לשון ההסדר הספציפי, על רקע תכליתו כפי שהובאה לעיל, מלמדים כי המחוקק ביקש ליצור הסדר מיוחד, שיש בו איזון משלו, המחליף את ההוראות בחוק ההתיישנות הכללי.

משאין תחולה להוראות הכלליות בחוק ההתיישנות, ומשחלפו כ-6 מיום האירוע הנטען, יש לקבוע כי התביעה בענייננו התיישנה.

9. אין בידי לקבל את טענת התובעים לפיה הרציונל בקיצור תקופת ההתיישנות אינו מתקיים במקרה שבנדון. ההיפך הוא הנכון. בהחלטת המחיקה מיום 25.5.09, אשר ניתנה במסגרת התביעה הראשונה, פרט בית המשפט את מחדלי התובעים בניהול התביעה. כאמור שם, עד למועד ההחלטה, קרוב ל-4 שנים לאחר הגשת התביעה, לא הושלמו ההליכים המקדמיים וב"כ התובעים אף הודיע כי איבד את הקשר עם התובעים ונעשים נסיונות לחידוש הקשר עמם. במצב דברים זה ניתן לראות כיצד נפגעת יכולתם של הנתבעים לנהל את הגנתם וכיצד באים לידי ביטוי הקשיים הראייתיים, עליהם עמד המחוקק בדברי ההסבר להצעת החוק שהובאו לעיל. זאת ועוד, בפסיקה צויין כי אף אם נבדקו נסיבות האירוע על ידי הנתבעים, אין בכך כדי להוות עילה לסטות מהוראות החוק, מה עוד שלקביעת תקופת ההתיישנות המקוצרת תכליות נוספות מעבר לשיקול של הקושי באיסוף המידע (בש"א 8460/09  (מח'-י-ם) מ"י נ' עזבון המנוח שאוריה (פורסם במאגרים)).

10. נוכח האמור לעיל, אני מקבלת את טענת הנתבעים לפיה התיישנה עילת התובענה ומורה על דחיית התביעה. בנסיבות העניין, ישלמו התובעים לנתבעים הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 4,000 ש"ח.